'בריחה אל ההכרחי'

אירוע פרפורמטיבי של תנועה מייצג וסאונד.

יוצרים ומשתתפים: עדן ויסמן, עלמה לבנה ואורי דביר

יעוץ אמנותי: Anna Röthlisberger

נוצר בתוכנית האמנים  La MaMa Umbria International 2016 

עלה בבכורה בפסטיבל ספולטו 2017 באיטליה

בתמיכת משרד החוץ ושגרירות ישראל ברומא

 

על הבמה שתי פרפורמריות-רקדניות וגיטריסט, אובייקטים מגבס המדמים ראשים ומפגש ממוקד בין חומר לתנועה.

היצירה התפתחה מתוך שאלה מרכזית - האם ואיך ניתן לשבור מעגל של חזרה נצחית; בעבודה אנחנו מנסים בדרכים שונות לחיות ולהחיות את הצנטריפוגה, הניסיון הזה מאלץ אותנו לבחור בדרכים לא שגרתיות. שאלות של מגדר, גוף, סיוטים וטבואים עולים על פני השטח..

כשסותמים לנו את הפה ומפחידים אותנו שחס וחלילה לא נלך עם הזרם, כי זה ממש מסוכן, כשכל הזמן מורידים אותנו למטה ומייצרים בנו תחושה שמה שאנחנו עושים הוא חסר ערך ומשמעות, הוא לא רלוונטי, אין בו שום תגמול מוחשי, חומרי, היכולת להיות אנחנו היא כמעט בלתי אפשרית. יש לנו את הגוף, את התנועה, יש לנו צבע ודימוי, יש לנו דרכים לטשטש את האמירה המתנגדת שלנו, אבל למה? הרי המצב כל כך כאוטי זה מרגיש שחובה עלינו לדבר ברור, בלי פילטרים, להגיש בכפית את הנושא, לא להתחבא. האם זו החובה שלי? כאדם תבוני, כיוצרת, כאמנית, כאישה, כיצור חיי ונושם בעידן הזה, אני מרגישה לכודה, אני מרגישה שאני בלופ שלא נגמר, הכל חוזר על עצמו, זה בלתי נמנע! ואני רוצה לברוח!! אני רוצה לצרוח! אני רוצה להעלם! אני לא יודעת איפה להתחבא. תחושת המועקה והמחנק תוקפת אותי לעיתים תכופות יותר. אני לא מוצאת פתרון, רק עוד ועוד שאלות שפורמות אותי לאיטן. קונפליקטים שאין להם סוף, שנאה, כוח, תחושה של אשמה, צבירים של עצבים שמצטברים בבטן ואני חייבת לברוח! זה לא רציונאלי, במבט אובייקטיבי (אם יש כזה?!?) אף אחד אינו רודף אותי, אך אני מרגישה שאני בוהה ללב צונאמי המאיים לנחות, להישבר עלי, ואני חייבת לרוץ, לנוס על נפשי. הצורך משתלט עלי ,לברוח. אני מנסה להתכנס אל תוך עצמי, למשוך את כל האברים אל מתחת לשמיכה, לסגור את העיניים חזק, אבל בערה פנימית הודפת אותי הלאה, ואני לא יכולה לברוח ממני!

ברגע מסוים מגיע פתח לשינוי, מה זה הרגע הזה? האם זאת פיזיקה? כוח צנטריפוגי האחראי לכך שכל דבר שסובב סביב ציר שואף לצאת ממנו החוצה? האם זו החלטה מודעת? בחירה? איך פורצים את הידוע והקבוע? האם הניסיון לשנות מחייב שימוש באלימות ופרובוקטיביות? או שבכלל נחוצות פה חמלה, קבלה וסבלנות? אולי זה שילוב דקדקני בין רומנטיזציה לציניות וסאטירה? בין אסתטיקה קלאסית לכאוס עכשווי? או פשוט תשוקה חזקה שאין לה צורה ולא ניתן לחקות אותה.. כל האפשרויות יבדקו על הבמה.